מצודת כ"ח
רקפת
"מתחת לסלע צומחת לפלא", נכתב עברית למנגינת השיר 'מרגריטקלעך' היידישאי, "רקפת נחמדת מאוד". ואכן הרקפת מעדיפה בתי גידול סלעיים. גבעולה המאונקל, הפרח הנפתח כלפי מטה ועלי הכותרת הורודים בהירים שלו המשוכים לאחור, העלים הגדולים והמצויירים, כל אלה חורטים אותה בזכרון ואין לטעות בה.הרקפת היא גיאופיט בעל פקעת המתפרשת לרוחב, הפקעת רעילה כנגד מזיקים וממנה מזדקרים גבעולי הפרחים. שמה הערבי של הרקפת 'סבון הרועים' רומז על שימוש המקומיים בפקעת. כמו כן נהגו להפיק מן הפקעת סם משלשל. שם ערבי אחר – 'רקף', משמר את המקור הארמי.הרקפת פורחת מאוק' עד מרס. עוקץ הפרח יעלה ניצן ככל שאר הפרחים שפניו כלפי מעלה, בסמוך לפריחה יתעקל העוקץ כלפי מטה. לאחר ההיפוך, יזדקרו עלי הכותרת לאחור, ויעניקו לרקפת את צורתה הייחודית. מה מרוויחה הרקפת מהפניית הפרחים אל הקרקע? – עניין שהעסיק רבות את החוקרים, שכן בשל תכונה זו היא פחות אטרקטיבית למאביקים, והגישה לאיברי הרביה הופכת כמעט בלתי אפשרית. הייתרון הוא הגנה על האבקנים מפני הגשם, ואולי היא משתחררת כך מתחרות על מאביקים. רק מספר פרפרים ליליים המסוגלים לעמוד במהופך ולמוץ את הצוף יכולים לשמש בתפקיד זה. הכל מכירים את צורת הלב הרחב של עלי הרקפת, אולם מעטים מודעים לייחודיות השרטוטים שעל פניה. כל פקעת תצמיח עלים בעלי עיטור אחיד, שונה מכל פקעת אחרת. אם נשר אחד הפרחים, נוכל לשוטט בין הצמחים השונים ולזהות בדיוק לאיזו פקעת שייך העלה.
תאנה
עוול נעשה לתאנה אם נתחיל בסקירת מאפייניה הבוטאניים. התאנה היא קודם כל מעמודי התווך של התרבות המקומית, החל בעלה התאנה כגילוי הראשון של מיניות בתנ"ך, עבור בתיאור ימי הנחת של מלכות שלמה: מל"א ה' 5: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", בשיר השירים "התאנה חנטה פגיה" וכלה בהיותה אחד משבעת המינים. ארכיאולוגים מצאו עדויות לגידול ואכילת תאנים בארץ בתקופות פרהיסטוריות, וגיאולוגים מצאו בעין גדי מאובני עלים זהים מתקופות קדומות מאוד. נוסיף על כך את שפע המעיינות שזכו מן הסתם לכינוי 'עין תינה', 'עין אום-תינה', 'עין א-תין', וניווכח, שיש כאן הרבה יותר מאשר עץ פרי. המשורר רילקה הקדיש לתאנה פואמה דווקא מתוך הערצה לתכונה הבוטאנית הבולטת שלה – לכאורה, היא מניבה פרי תוך דילוג על שלב הפריחה.
ובכן, בחינה בוטאנית מה שאנו רגילים לכנות פרי התאנה הוא למעשה התפרחת ושמו המקצועי פגה. המילה 'פגה' המופיעה בתנ"ך באנגלית Fig ובלטינית פיקוס. ואכן התאנה היא מין של פיקוס (סוג במשפחת התותיים), כמו גם השקמה. הפגה, המאפיינת את הפיקוסים היא תפרחת צפופה וקעורה של פרחים זעירים. התאנה היא עץ דו-ביתי, מה שאומר שעל עץ אחד יופיעו רק פרחים זכריים, ועל אחר רק נקביים. האבקת הפיקוסים בטבע נעשית ע"י צרעות, ובהיעדר הצרעה ייכחד המין. את התאנה מאביקה צרעה הקרויה בלסטופגה. פגה לא מופרית מתוקה יותר, אם נבקע פגה מופרית נראה את הפירות הזעירים, סגולים וחמצמצים, ונוכל אף לחוש בקשיות הזרעים בתוכם. הזרעים מופצים ע"י בע"ח הניזונים מן הפירות ופולטים את הזרעים לאחר זמן ובמרחק ניכר.
עלה התאנה מאוצבע ככף יד, ומוכר עד כדי כך שמשתמשים בו כדימוי נפוץ לתאר צורה. אם נביט בתאנים הגדלות בסבך צפוף נבחין שככל שהעלה חשוף יותר לשמש, כך הוא מפותח יותר ומאוצבע יותר. עלים צעירים השרויים בצל מתמיד נוטים לצורה תמימה יותר, וכמעט שאין מבחינים בהם באונות נפרדות. עלה תאנה הגדל בתנאים אופטימליים עשוי להגיע למידות של כ-50 ס"מ. לחלקי העץ הרכים שרף לבן ומריר (ורעיל).
העץ עצמו מתנשא לגובה שלושה עד 10 מטרים, והוא חובב מים, אך נמצא אותו לא רק בקרבת מעיינות. קטיף התאנים נקרא 'אריה'. משנקטפה והבשילה התאנה ממהרת להירקב, ולכן נהוג זה אלפי שנים לייבש את התאנים ל'דבלים', וכך מוצר עטיר אנרגיה וויטמינים של ראשית הסתיו משמר את עצמו למשך ימות החורף.
תורמוס
לאחר מרד בר כוכבא נאלצו היהודים להדיר את רגליהם מטבריה, שכן אלפי הקרבנות נקברו בחיפזון בכל מקום שנתאפשר, והרי זו טומאת המת. אולם רבי שמעון בר יוחאי מצא פתרון. התורמוס אוהב אדמות מתוחחות. זרע תורמוסים בכל טבריה, התורמוסים שגשגו באדמות הקברים, ובאשר לא צמחו – ניתן היה להתיישב. כך טיהר רשב"י את טבריה באמצעות התורמוס.
בחודשים פבר'-מאי, נוכל ליהנות מאחד המרשימים שבפרחי האביב: תורמוס ההרים במופעו הכחול-סגלגל המרהיב. בכמה אזורים בארץ (גבעת התורמוסים, אחוזת ברק), ובייחוד ע"ג קרקעות בזלתיות, מתפרש התורמוס (בעיקר במרץ) על פני שטחים נרחבים ומפליאים ביפים. פרחי התורמוס הם דוגמה אופיינית למשפחת הפרפרניים. יש הנוהגים לכנות את עלי הכותרת באנלוגיה לסירה: שני עלי הבסיס המאוחדים וחובקים בתוכם את אברי הרביה יהיו 'גוף הסירה', שני עלי הצד הסימטריים – 'משוטים', ועלה החיפוי העליון – 'מפרש' שלאורך צירו המרכזי כתם לבן בולט, המשמש במשיכת המאביקים. הפרח התמים למראה הוא מנגנון מתוחכם ו'ממולכד' באבקה. נחיתה של חרק כבד מספיק על ה'סירה', מפרידה את שני עלי הבסיס המאוחים והאבקנים דוחפים החוצה מעט אבקה הנדבקת לבטנו של החרק. בעוד זה נהנה מהאסתיטיקה ומהאבקה (יצור צוף הוא השקעה מיותרת לצמח עם מנגנון האבקה כה מתוחכם).
בעמוד התפרחת מסודרים הפרחים בדוּרים, חמישה פרחים בכל דוּר. סדר פריחת הדורים: מהתחתון לעליון. משהואבק פרח מסויים יאבד עלה ה'מפרש' שלו את הפס הבהיר במרכזו והזה יהפך סגול כהה. חוקרים סוברים כי הפס הלבן מושך מאביקים, ושתמורה זו מטרתה חסכון, שלא למשוך מאביקים לפרח שכבר הופרה.
עלי התורמוס מחולקים לאונות תמימות מאורכות. והם מאופיינים בהליוטרופיזם, כלומר ביכלתם לעקוב אחר השמש במהלכה, זאת באמצעות רקמה המתנפחת ומתכווצת המצויה בצדי בסיס העלעלים. פרי התורמוס הוא תרמיל גדול, והזרעים ניתנים לבישול ונמכרים כחטיף ביחוד בקרב הערבים.
שקד מצוי
כשאר בני משפחת הוורדיים, גם השקד הוא עץ נשיר בחורף. ומי אינו מודע לפריחת השקד הלבנה-ורדרדה המקשטת את מדרונות הרי ארצנו עוד בפברואר, הרבה לפני מרבית הצמחים ועוד בטרם הנצו העלים. השקד הוא עץ בינוני המתנשא לגובה של כ-4 מטרים, אך יכול להגיע גם עד כפליים מזה. כשאר הוורדיים גם פריחת השקד וייצור הפירות שלו תלויים במנת קור אותה ספג בחורף. מרבית זני השקד המצויים בארץ הם מרים, ובאכילה מוגזמת יכולים להיות אפילו רעילים. את פרי השקד מכיר כל ילד, אלא שהשקד הנאכל הוא רק חלק מן הגלעין הקשה הדורש פיצוח. בראשית ימיו הוא עטוף קליפה רכה ושעירה, שמתבקעת ונושרת עם הבשלתו ואינה מגיעה לדוכני הפיצוחים. את הזנים שאינם מרים ניתן לאכול גם עוד בטרם הבשילו בנגיסה נדיבה דרך הקליפה הרכה והמעטה שעדיין לא התקשה.
השקד הוא חד-ביתי, ופרחיו בעלי 5 עלי כותרת ו-5 עליי גביע הם בעלי עלי אחד גבוה ו-30 אבקנים נפרדים. מאביקיהם נמשכים בעיקר ע"י ריח. עלי השקד קצרים (עד 3ס"מ) משוננים ומסורגים לאורך הענפים.
שימושיו של השקד, מרובים ומגוונים. והוא משמש בעיקר בתעשיית התרופות, כחומר בסיסי נגד צרבות, למחלות דרכי הנשימה ואף בטיפול בדכאונות. פרט חשוב נוסף – אין זו אגדה שמזרעי השקד המר מפיקים ציאניד, ומנות מזעריות של הרעל אף מצויות בשקדי בוסר מן הזן המריר ומשתחררות בעת אכילה.
במקורות יש לשקד תפקיד מרכזי. ומוכר המשל של ה': "מה אתה רואה ירמיהו?" והלה עונה "מקל שקד", וזה אות ששוקד ה' על מעשיו. כך גם השקד ש'שוקד' על פריחתו ומקדים לפרוח.
כרכום חורפי
"כלנית וכרכום, אלף גון וצבע והחק שאומר: כאן אסור לקטוף"
על מעמדו הבלתי מעורער של הכרכום בין פרחי הבר של ארצנו יעיד כיכובו בואלס המיתולוגי להגנת הטבע מאת נעמי שמר, מכאן נלמד גם שהכרכום הוא צמח מוגן. הגם שכל פרט פורח זמן קצר, משתרעת פריחת הכרכום על פני 4 חודשים (נוב'-פבר'). בשל המראה הצנוע יש המבלבלים בין כרכום לסתוונית, אך תזמון הפריחה המאוחר אינו מאפשר לכרכום החרפי להיות ממבשרי הסתיו (ומכאן שם המין – חורפי).
השם כרכום מופיע בתנ"ך (שיה"ש ד', 14) כצמח בושם, ומקורו פרסי. מובן המילה כרכום 'צהוב', ומשורשיו מכינים את התבלין זעפרן (Saffron). תבלין צהבהב אחר מוכר (למעשה תערובת תבלינים) הוא הכורכום, הנושא שם דומה – אך מקורו בצמח אחר.
לכרכום החורפי 6 עלי כותרת (3 תחתיים ו-3 עיליים) ארוכים (7 ס"מ ואף יותר) הבוקעים הישר מן הפקעת שמתאחים בבסיסם לכדי צינור. פס כהה ומבריק מחלק כל עלה כותרת לאורכו. העלים לבנים בעלי כתם צהוב מרכזי, שמתאחד בעין עם צבע איברי הרביה. הכרכום שייך למשפחת האיריסיים. זכר להתהדרות האפיינית למשפחתו נמצא בצלקת הפרח הצהובה המתפצלת ל-6 אונות הנראות כקרניים דקות, מטרת האחרונות היא לכוון את החרק אל הצלקת. לכל פרח 3 אבקנים הערוכים כחצובה הפוכה. השחלה תחתית (עוד שוני מהסתוונית לה 6 אבקנים ושחלה עילית).
הכרכום הוא גיאופיט רב-שנתי, בעל פקעת המתחדשת מדי שנה. הוא גדל בשטחי בתה עשבונית, ונפוץ יותר בארץ בהרים הנמוכים (שפלה, כרמל, גלבוע, מערב השומרון).
