מצודת כ"ח

מבטשה

 

המבטשה היתה מתקן תעשייתי לעיבוד צמר, שפעל במרוצת מאות השנים האחרונות, והסתמך על כחם המניע של המים השוצפים. על מנת להבין את מהותו של המתקן המרשים הזה, יש להבין את השלבים השונים בעיבוד הצמר בעידן שטרם המהפיכה התעשייתית.לתהליך הכנת הלבד (בד הצמר) היו תשעה שלבים, שהבטיחו מוצר איכותי: בסביבות חג הפסח, בשיא האביב, גוזזים את הכבשים, הגוזז המקצועי יודע כיצד לספר את הכבשה כך שתתקבל גיזת צמר אחת שלמה. את הגיזה מפרידים וממיינים על פי טיב הצמר בחלקי הגוף השונים. הצמר הממויין נשטף בנחל בתוך כלוב גדול. בשלב הבא סורקים ומותחים את פקעות הצמר. מן הפקעות הסרוקות טווים את פתילי הצמר, והללו נארגים בנול לכדי בד סמיך וצפוף. אולם בד זה קשה ו'דוקר' ועדיין לא ניתן לומר עליו שהוא "צמרירי ורך". את ה'זנבות' הדוקרים קוצצים במספרים אך לשם ריכוך האריג יש להעביר אותו תהליך של בטישה. הבד מקופל ומוכנס לחביות מלאות מים וסבון. הפועל מדלג אל תוך החבית ושם הוא דורך במקום, ובוטש את הצמר ברגליו, ואחת לכמה דקות עליו לצאת להחליף את המים. תפקידו של שלב זה בייצור הוא לשטוף את הצמר מן השומנים תוך שמירה על גמישות האריג. לאחר שהושלם השלב המייגע של הבטישה לא נותר אלא לתלות את הבד לייבוש, ולקפלו לצורכי שיווק.הבטישה הידנית (נכון יותר: הרגלית) הינה תהליך מיגע, הדורש הפעלת כוח רב. הפועל המבוסס בחבית מתעייף במהרה, וההספק שלו נמוך מאוד. המצאת המבטשה המיכאנית בסביבות המאה ה-16, מקדימה את המהפיכה התעשייתית בכמאה שנה, תוך ניצול כח ההנעה של המים לפני החשמל והקיטור. הטכניקה ההידרו-דינמית של המבטשה דומה לזו של טחנת קמח. מי הנחל נלכדים, מובלים באמת מים לאורך הגדה בזווית מתונה עד שמושג פער גובה בין האמה לערוץ הנחל. אמת המים נשפכת אל ארובה המנצלת את הפרש הגבהים, המים הפורצים מתחתית הארובה מניעים טורבינת מתכת, וזו מניעה את המערכת.במקרה של המבטשה מפעילה הטורבינה מערכת של גלגלים המרימים ומורידים בכח פטישי עץ גדולים. גלילי הבד הנפרשים תחת הפטישים עוברים תהליך מואץ ומהיר של בטישה. וכך יוצא שמבטשה אחת יכולה לבצע עבודה של כ-450 פועלים, מבלי להתעייף, 24 שעות ביממה.הייתרון העצום אפשר האצה משמעותית של קצב ייצור הצמר. מבנה המבטשה המפורסם ביותר בארץ נמצא בנחל עמוד, הוא נבנה בשלהי המאה ה-16 ושימש את תעשיית הצמר של יהודי צפת, שהיתה רק חלק מתעשיית אריגים משגשגת שקנתה לה שם בכל העולם.

 

 

 

 

בריכת שכווי 

 

זוהי בריכה רדודה בערוץ נחל עמוד, הנמצאת בסמוך למפגש הנחלים עמוד ושכוי. הנחל הנמשך מבית הקברות של צפת, קרוי על שמו של הצדיק הקבור בראשו – יוסף סרגוסי בעל התרנגולים. אגדה בת 200 שנה מספרת שהפחה המוסלמי של צפת ציווה את היהודים לאסוף לו מאה תרנגולים לבנים. כיוון שהללו לא היו בנמצא, עלו לקברו של ר' יוסף והתפללו, עד שבא אליהם בחלום הלילה והורה להם לקבץ למקום אחד מאה תרנגולים בצבעים שונים. למחרת משהגיע יום הפקודה באו למקום ומצאו שהתרנגולים הלבינו. וכיוון ששכוי הוא תרנגול, ובמקורותינו זה שהקב"ה העניק לו חכמה להבחין בין יום ללילה, נבחר השם לנחל – וממילא לבריכה שבשפכו.

 

אין אלו בריכות ממש, אלא גבים טבעיים רדודים. כיוון שהחורש כאן פתוח, והבריכות נוחות לשכשוך, נוצרה כאן באורח טבעי פינת חמד. עצי האדר הגבוהים מספקים צל נעים, מעל הערוץ נמתח גשר עץ לנוחות המטיילים, ושרידי תחנות הקמח הרבות שעד לפני חצי מאה עוד פעלו כאן מעטרים את המקום. שיירי המדרגות החקלאיות במקום מהווים משטחים נוחים להפסקת אוכל באמצע המסלול.

 

בבריכות הרדודות ניתן למצוא ראשנים, דגי חפף ופשפשי מים. ויש בהם כמה מפלונים זעירים בהם ניתן לשבת ולקבל עיסוי טבעי.

 

בחמש השנים האחרונות חל דלדול משמעותי בזרימת נחל עמוד, וגם הבריכות שהיו בעבר שוצפות נתרדדו. אך עדיין המקום אטרקטיבי ותמיד הומה מטיילים.

 

 

 

 

דרבן

 

הדרבן הוא המכרסם הגדול ביותר החי בארץ, וחיה מיוחדת מאוד. הדובנים אינם צמחונים. הם ניזונים גם משבלולים וחיות קטנות אחרות. מה שמאפיין את הדרבן הוא כמובן מעטה הקוצים הארוכים, המקנים לו, בניגוד לקרובו הקיפוד, הקומפקטי והחמוד, מראה מרתיע.

בניגוד לאמונה הרווחת אין הדרבן מסוגל לירות את הקוצים. ואלו הנמצאים מדי פעם בפעם, פשוט נושרים ממנו. הקוצים עשויים חומר קרני בדומה לשיער וציפרניים. והם נחלקים בעיקר לשלושה סוגים: מתוך חלק הגוף הקדמי צומחים קוצים ארוכים ודקים. הללו גמישים מאוד, ונועדו להגן על גופו כמו שבכת פרווה עבה. בחלק הגוף האחורי קוצים קצרים בעלי מראה של גביע-יין משוטח, שאורכם כ-6 ס"מ ורחבם כס"מ אחד. ל'גביעים' אלו תפקיד בטכניקת ההרתעה של הדרבן.

במפגש בו חש הדרבן מאויים הוא סומר את קוציו (ממש כשם שחתול סומר שיערותיו) הקוצים הקדמיים הארוכים נפרשים לצדדים למפתח של כ-80 ס"מ ולגובה של כחצי מ' ומעניקים ליונק זה, שגופו העירום גדול אך מעט מזה של חתול ממוצע מראה אימתני ומרתיע. אולם החשובים ביותר במערך ההגנה של הדרבן הם כמובן הקוצים האחוריים. הללו גדלים בחלקו האחורי של הגב. הם מחודדים מאוד וקשים, ואפילו העברת אצבע סקרנית עליהם עשויה להסתיים בדקירה. אורכם נע בין 8-20 ס"מ.

כאשר בורח הדרבן מחית טרף הוא רץ מהר. ואז לפתע נעצר במקומו וסומר את שיערותיו. החיה הרודפת ממשיכה מכח ההתמד ו'נמרחת' על הקוצים. שכלול נוסף משיג הדרבן באמצעות הצואה. לאחר שהטיל את הגללים הוא משקשק את אחוריו ודואג ללכלך את הקוצים בצואתו, מה שמבטיח לחיה הנדקרת גם זיהום מקומי. מקרה עצוב היה לאחד הנמרים, מן הבודדים ששרדו במדבר יהודה. שנמצא מת לאחר שקוץ דרבן ננעץ לעומק 4 ס"מ בלבו.

השאלה השגורה היא כמובן כיצד הדרבנים מזדווגים. והתשובה היא שלדרבן איבר מין ארוך מאוד (40 ס"מ) היכול להגיע לנקבה מבלי שיהיה צורך לטפס עליה. בשעה שזה אינו בשימוש האיבר מגולגל כסליל. ואם כבר הזכרנו את חיי הזוגיות של הדורבנים, נציין שהדרבנים הם מונוגאמיים והם נוהגים לקיים יחסים כ-7 פעמים ביממה בכל יום, הגם שהנקבה פוריה רק במשך חדשיים בשנה. לאחר הריון של כשלושה חודשים נולדים לרוב שני גורים. כיוון שלדרבנה ארבע פטמות. במקרה של שני גורים ומעלה נערכים קרבות בין הגורים המסתימים במותו של הגור החלש.

הדרבנים פעילים בלילה, ונוהגים לחפור לעצמם מאורות ארוכות שיכולות להגיע לאורך 15 מ' בעומק של כמטר וחצי. הם מסתמכים בעיקר על חוש הריח. ובין בני זוג ישנו קשר קבוע של ריחרוח ומישוש הדדי, באיזור הפנים, המכוסה פרווה ולא קוצים.

אזור הפנים של הדרבן הנו גם האזור הפגיע ביותר שלו, ואם הוא מותקף הרי שינשך או ייסרט בפניו. הזאבים והשועלים צדים את הדרבן, והם יודעים כיצד לתקוף אותו מחלקיו הרכים. גם בני האדם צדים את הדרבן, ומסתבר שברפואה העממית עושים שימושים שונים בדמו ובחלקי גופו.

 

 

חזיר בר

 

לעוסיות  הן אחד הסימנים להמצאותם של חזירי בר. בחורף ובאביב החזירים תולשים עשבים שונים ולועסים אותם. הם מוצצים מהם את העסיס(המוהל), שמכיל הרבה סוכרים וחלבונים, ויורקים את מה שנשאר מהם. פקעות העשב הלעוס שהחזירים יורקים. אלה הן הלעוסיות. המראה מזכיר גרעין של מנגו באופן די מפתיע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לימונית האשחר

 

זהו פרפר בינוני (מוטת כנפיו כ-6 ס"מ) מסדרת הלבנינים שניתן לראות לכל אורך השנה. הוא קרוי כך משום שלזכר צבע צהוב לימון, עם כתם כתום במרכז הכנף. הנקבה גדולה מעט יותר מן הזכר וצבעה קרם בהיר. כמו במיני פרפרים שונים מוצא המין קשר לצמח אחד. במקרה זה שלב הביצה הזחל והגולם של הלימונית מצויים אך ורק על שיח האשחר, שפירותיו השחורים הקטנים מבשילים בסתיו וטעמם מתוק-חמצמץ. לביצה הטריה צורת גרעין הדר דקיק וקטן. צבעה ירקרק והיא הופכת כתומה לקראת ההבשלה. הזחל ירוק אורך גופו כארבעה ס"מ ותלמים קמורים מקנים לו מראה 'אקורדיוני' במקצת בחתך של חצי עיגול, שני פסי רוחב בהירים מעתרים את צדדיו בחלק הנמוך. הזחל מתגלם על גבי שיח האשחר. הגולם ירוק בהיר וצורתו מוארכת. קצה הקרוב לגבעול הוא חרוטי, ובחלקו העליון מעין 'בטן' מורחבת הוא מחודד בשני קצותיו ואורכו כ-3 ס"מ. ההתגלמות היא לתקופה של כ-3 שבועות שבסופן יבקע פרפר חדש. הפרפר מקים 6 דורות מדי שנה ולכן אינו מוגבל לעונה מסויימת.