מצודת כ"ח

נזמית לופתת

 

הנזמית הינה שיח עשבוני הנמנה עם משפחת השפתניים, הכוללת את מירב עשבי התבלין ובהם נענע, מרווה, זעתר, בזיליקום ועוד. בדומה להם גם לנזמית עלים נגדיים הערוכים לסירוגין בזווית של 90 מעלות, כלומר הזוג הבא בגבעול יצמח במאונך לזה שמתחתיו. עלי הנזמית עגולים בעלי שיניים מעוגלות הם מחוספסים למגע ומכוסים פלומה עדינה. הגבעול מרובע, והעלים הסמוכים לפרחים לופתים אותו כנזם ומכאן השם.  הפרחים אפייניים למשפחה בעלי כותרת צינורית, שארוכה בנזמית באורח משמעותי ביחס לשפתניים אחרים. הנזמית מיטיבה לפרוח בטמפרטורות קרות, וזהו אחד המינים הים-תיכוניים היחידים הצומח גם בחרמון, בגליל העליון ובאזורים קרים במיוחד. תכונה זו גם מאפשרת את פריחתה המוקדמת (דצמ' – אפר') בעיצומו של החורף. הפרחים בגווני סגול עד ורוד לעיתים באדום ואף בלבן. מבין השפתניים מתבלטת הנזמית בכך ששיעור ניכר מפרחיה אינו נפתח, ונותר בשלב ניצני – עם זאת מתרחשת בפרחים אלו האבקה עצמית, והם יכולים אף להצמיח זרעים פוריים (אולי כהתגוננות מפני הגשם שיכול לפגוע באבקה). בסופו של הצינור מתרחב הפרח כשק, השפה התחתונה ארוכה והעליונה כדורית, ומתחתיה האבקנים, הדקים והארוכים. הנזמית מואבקת בעיקר על ידי דבורים, ובאביב מניבה פרי זעיר הנראה כתיבה משולשת.

 

 

עירית גדולה

 

אחד העשבוניים המקדים לפרוח – כבר בינואר נוכל לראות את גבעוליה בעלי התפרחת הלבנבנה בולטים על הגבעות החשופות עדיין. העירית מסיימת את פריחתה באפריל. תפוצת העירית נרחבת, החל מספר המדבר (דרום הר-חברון) וכלה בחרמון ברום ק"מ וחצי. היא נמנית עם משפחת השושניים, זאת נלמד מששת עלי הכותרת הלבנים המעוטרים בפס אורכי כתמתם. המחופים ששה עלי עטיף נפרדים. עלי הכותרת במערך רדיאלי כמעט מושלם יוצרים מבנה פעמוני, נפתחים לקוטר 2.5 ס"מ. כשאר בני משפחת השושניים גם לעירית ששה אבקנים בגוון בז' הערוכים סביב עמוד עלי אחד וצלקת כדורית. העלי מבשיל ראשון, (בשעות הלילה) ולמחרת, במהלך היום יבשילו האבקנים, והעלי קמל – כך נמנעת העירית מהאבקה עצמית. לכן היא תלויה במאביקיה להם היא משלמת בשפע של צוף סמיך. את הצוף הטעים ניתן למצוץ בלי חשש.
פרחי העירית סדורים ע"ג גבעולים המתפצלים מן הגבעול הראשי בשורות פורחים וקמלים במחזור של יממה על פי הסדר מן התחתית ומעלה בהבדלים בין הענפים השונים, כך שלמשך מספר שבועות נוכל לראות את העירית פורחת במלוא הדרה. משיבשילו הפירות הם יהיו יבשים ואליפטיים.
העירית היא גיאופיט, שבסיסו ציצת שורשים מאורכים, הללו אוגרים את המזון עד לקראת הפריחה המוקדמת, ואז מוציאים עלים ישרים וארוכים בעלי פרופיל זויתי של כ-80%, תוך שהם מאבדים את מרבית נפחם. שורש אחד שורד מספר שנים ולאחר מכן מתייבש ואחר צומח תחתיו.

 

 

לשון הפר הסמורה

 

שנם צמחים שאין צורך לתהות על מקור שמם. כזהו לשון הפר, שעליו הבשרניים בירוק בהיר על מרקמם השעיר מזכירים לשון פר מחוספסת. זהו צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הזיפניים. את לשון הפר הסמורה נמצא בבתי גידול של אדמות כבדות, בבתות וגריגות נמוכות, על אדמות קירטון ובעיקר באזורי ספר המדבר – בשולי מדבר יהודה, במדבר השומרון, בנגב ובהרי אילת.
לשון הפר פורח מפבר' עד מאי בעמודי תפרחת. הפרחים זעירים, חמישה עלי כותרת קטנים בצבע כחול, תכלת ואף לבן-אפרפר בפרחים אלו ניתן להבחין היטב בעורקי אורך בולטים כמעה. עלי הכותרת מאוחים בבסיסם לצינור קצר ומעוגלים בקצותיהם, ונפתחים אחורנית לפרחון בקוטר של כ-12 מ"מ. לשון הפר עשיר בצוף. 5 קשקשים קצרים הסוגרים על פתח הצינור מונעים אידוי מופרז של הצוף אותו נוכל למוץ אם נקטוף את הפרח, מצדו התחתון של הצינור. בתוך הצינור חבויים 5 אבקנים. לפרח שחלה תחתית ומוארכת. הצינור נתון בגביע קצר בעל 5 אונות מאוחות. הפרחים סדורים בתפרחות דלילות על גבי עמוד הפריחה שגבהו כ-130 ס"מ. העלים משתפלים משולי הגבעול, וכל חלקי הצמח מכוסים בזיפים הקוצניים.
ברפואה העממית נהגו להשתמש בעלי הפרח כנגד פגיעות עור וכוויות, הן בהנחת עלים כתושים על המקום הפגוע והן בהכנת משרות מתמצית העלים בשמן זית. כמו כן שמשה חליטת העלים כמזור כנגד תולעי מעיים וכיב קיבה.

 

כלנית

 

שמה של הכלנית בא לה משום שהיא הדורה ככלה, ולאו דווקא בגלל הצבע. סביר להניח שאם נציב את השאלה "חשבו על פרח בר כלשהו" בפני קהל ישראלי, תזכה הכלנית למירב הקולות. אין ספק שבשל יפיה והיותה בין מספר מצומצם של מינים אדומים, בולטת מאוד בשטח, זכתה הכלנית ל'רייטינג' הגבוה בקרב פרחי הבר בארץ. את פריחת הכלניות המשובבת נוכל לפגוש מדצמבר עד אפריל, במרבדים מרשימים בנגב ובבתות נמוכות. צריך לזכור שלקראת שנות החמישים היה הצמח בסכנת הכחדה, והוא אולי הניצול העיקרי של הקמפיין החינוכי המוצלח ביותר בתולדות המדינה: 'הפרחים המוגנים'. צריך לזכור שהכלנית פורחת במספר גוונים הנעים מלבן עד כחול דרך ורוד, וסגול. כל אלה הן בנות אותו המין, והפריה בין מופעים שונים אפשרית.
הכלנית שייכת למשפחת הנוריתיים, פרחיה צלחתיים, ומתאימים להאבקה של חרקים מגושמים יחסית כגון חיפושיות. המופע הנפוץ הוא של 6 עלי כותרת (3 פנימיים ו-3 חיצוניים), אולם קיימים מופעים של 5 עד 12 עלים שלעיתים ערוכים זה ע"ג זה באי סדר. הפרחים נישאים על גבעול בעל פלומה דלילה.
פריחת הכלנית ארוכה (עד 3 שבועות ואף יותר) והיא אינה מייצרת צוף. הפרח נסגר בלילה ונפתח ביום ונוטה להיסגר בתנאי קור ולחות. הפרח מתחיל את חייו בשלב נקבי הנמשך כ-3 ימים, ורק לאחר כשבוע יתפתחו אבקנים, ובבסיס עלי הכותרת יופיע כתם לבן הרוקם עיגול בהיר המבליט את האבקנים השחורים. הללו ערוכים במעגלים ומבשילים בהדרגה מן הבסיס ומעלה. הפרש הבשלה זה מונע האבקה עצמית.
הכלנית מתאפיינת גם בהליוטרופיזם, תאים מיוחדים בצדי הפרח גדלים בצל ושומרים על הטיית הפרח לכיוון השמש במרבית שעות היום.

 

 

איריס הצהריים

 

לשאלה המוכרת: "איריס או אירוּס?" יש תשובה פונטית פשוטה – ההיגוי היווני של התנועה, בדומה לגרמנית הוא צליל הדומה במקצת לשורוק ובמקצת לחיריק. ולכן שתי הצורות מקובלות ואין מדובר בפרחים שונים. הצהרון הוא הקטן שבמיני האירוסים בארץ והוא גוזר את שמו משעות הפריחה הבלתי מקובלות שלו – 12:00 עד 16:00 לערך וגם אם הוא מאחר ביום הרי שהוא מקדים בלוח השנה ופורח מינו' עד אפר'. עם זאת הצהרון הוא הנפוץ בין האיריסים, בפריחתו הכחולה-סגולה העדינה, ואבקניו הצהובים, והוא נגלה למטייל כמעט בכל אזורי הארץ שאינם צחיחים.
כשאר האיריסים גם הצהרון הוא גיאופיט, בעל פקעת קטנה שקליפתה מרושתת. ממנה מצמיח הצמח עמוד פריחה המתנשא לגובה מירבי של 25 ס"מ. לצדיו, כמו בסמל החלה"ט, שני עלים ארוכים ומחודדים. לצהרון עלי אחד ושלושה אבקנים. העלי מתפצל לשלוש אונות רחבות, מאביקים שבאים ללקט צוף תופשים מחסה בחיק האונות ואז באים במגע עם האבקנים המסתתרים תחתן. כשאר האיריסים גם פרח הצהרון מחולק לשלוש אונות בסיס העולות כגביע ומשתפלות כלפי מטה במרכזן כתם צהבהב בהיר, ושלוש אונות פנימיות זקופות קצרות יותר. ובמבט על הוא יוצר צורת משולש שרוחב בסיסו 4-5 ס"מ. הפרח מוציא תחילה 4-6 ניצנים ואז פורח לפי סדר כלפי מעלה.
לכשיבשילו הפירות בראשית מאי נוכל למצוא את הזרעים במעין קופסה בעלת דופן דקה וכמעט שקופה. בשלהי עונת הקיץ, הקליפה תיבש ותיסדק ואז יופצו הזרעים.

 

 

 

אסחלב הפרפרני

 

הסחלב הפרפרני, או בשמו הלטיני אורכידאת הפרפר הוורוד, הוא אחד מהמרשימים שבפרחי הבתה והגריגה בארץ. זהו גיאופיט חד-שנתי המקדים לפרוח (פבר' – מרס). הפקעת גדלה משך שנה, ומתרוקנת להנצה בשנה שאחריה, שבה תצמח לצדה פקעת חדשה. מתוך הפקעת מניצים עלים במופע ראדיאלי ארוכים וחדים (אזמליים) המגיעים עד כ-12 ס"מ, לאחריהם מנץ גבעול בן כ-40 ס"מ, היכול להגיע גם עד כמעט מטר, ולהיפך (רק 10 ס"מ). התפרחת דלילה ונושאת כמה עשרות פרחים המסודרים בטורים. צבעם ורוד סגול והם נקודים סגול עמוק יותר. עלי הכותרת היחודיים אינם נפרדים והם ערוכים במרובע המכונה 'שפית' עם שתי אונות חופות ואונה תחתית גדולה בעלת צורה מעוגלת ומשוננת.
אברי הרביה אוחדו לעמוד קטן הכולל עלי, צלקת ואבקן מפוצל השחלה תחתית. האבקה דביקה ובעת ביקור החרק הטועה לחשוב שמצא כאן זיווג, שכן הסחלב אינו מספק צוף, נדבק חלקו של האבקן לגוף החרק וניתק בשלמות.
לאלו התוהים מה הקשר בין הצמח העדין והמשקה החלבי הנושא את שמו נספר כי במקור הפיקו משרשי הסחלב את האבקה למעדן המפורסם. הקדמונים האמינו כי תמצית השורש נושאת סגולה לפוריות ואונות, וזאת בשל צורת הפקעת המזכירה אשכי גבר הן בצורה והן במימדים. מכאן גם בא שמו המדעי. בארץ נמצא אותו באזורים הים תיכוניים ואף בספר המדבר – זהו גבול תפוצתו העולמי הדרומי. תפוצת הסחלב הפרפרני משתרעת צפונה עד להרי הקווקז.